ישראל מול יעדי האקלים ל־2030: איפה אנחנו עומדים היום?

תחבורה ציבורית ותחבורה חשמלית – איפה הכיוון?

התחבורה בישראל מתנהלת בנתיב הפוך לשאר היעדים הסביבתיים. המדינה חווה גידול שנתי במספר הרכבים הפרטיים, בעוד התחבורה הציבורית נותרת בעייתית מבחינת זמינות, אמינות, ותכנון עירוני. הקווים עמוסים, הפרויקטים נתקעים, ותשתיות התחבורה החכמה עדיין בחיתוליה.

המעבר לרכב חשמלי אומנם החל, אך הוא מתנהל באיטיות – בעיקר בשל חסמים כמו עלות רכישה גבוהה, תשתית טעינה מוגבלת, וחוסר מודעות ציבורית. לצד זאת, חניונים ומוסדות ציבוריים עדיין אינם מחויבים להקצות עמדות טעינה.

המהלכים שכן התבצעו – רכישת אוטובוסים חשמליים, תכנון קווים עירוניים חשמליים ומכרזים לשדרוג תשתיות – התעכבו לא אחת בגלל בירוקרטיה או מחסור בתקציבים. המדינה חייבת להחיל שינוי יסודי בתכנון התחבורה, אחרת פליטות המגזר הזה ימשיכו לעלות גם בשנים הקרובות.

חוק האקלים – מבטיח שלא הגיע ליישום

חוק האקלים נחשב לאבן יסוד בכל מדינה המתכוונת להתמודד ברצינות עם שינויי האקלים. בישראל נוסחו הצעות חוק שונות, שמטרתן לקבוע מסגרת חוקית ויעדים מחייבים להפחתת פליטות. אך נכון להיום, אף אחת מההצעות לא עברה את כל שלבי החקיקה.

החוק המדובר אמור היה להגדיר סמכויות בין־משרדיות, להקים רשות אקלים עצמאית, ולקבוע חובת פעולה לכל גורם ממשלתי, עסקי ומוניציפלי. עם זאת, הוא נתקל בהתנגדות מצד גורמים תעשייתיים שטענו לפגיעה בפעילות הכלכלית, וכן בלחצים פוליטיים ותקציביים.

העובדה שאין כיום חוק אקלים מחייב בישראל מונעת קידום מדיניות כוללת. ההיעדר הזה פוגע בהשקעות, יוזמות פרטיות, ואמון הציבור במערכת כולה. חקיקה סביבתית אינה מותרות – אלא בסיס לפעולה.

מחזור ופסולת – מציאות עגומה

בישראל, רק מעט יותר מ־20% מהפסולת מוצאת את דרכה לתהליכי מחזור. נתון זה נמוך בהרבה מהממוצע האירופי ומהיעדים שהוגדרו בתוכניות העבודה הממשלתיות. הסיבות מגוונות: היעדר הפרדה במקור, תשתיות לא מספקות, מיעוט מתקני מיון והיעדר אכיפה אפקטיבית.

במקומות שבהם כן מתקיים מיחזור – קיים לרוב פער בין ההצהרה לבין היישום בפועל. חלק מהפסולת המופרדת מוחזרת לאתרי הטמנה בשל בעיות לוגיסטיות או עלויות שינוע. גם יוזמות לאיסוף פסולת אורגנית או חינוך סביבתי מתקשות לשרוד ללא תקצוב ויציבות מוסדית.

אף שישנם מיזמים עירוניים בולטים, ולצדם יוזמות קהילתיות כגון מחסני יד שנייה, סדנאות תיקון ושווקי אפס פסולת, עדיין מדובר בפעולות מקומיות שאינן משנות את התמונה ברמה הלאומית.

מה קורה בשטח – נקודות אור בתוך מציאות סבוכה

לצד הפערים, ישנם תחומים שבהם ישראל דווקא בולטת לטובה. תעשיית ההייטק המקומית נחשבת לחלוצה עולמית בטכנולוגיות אקלים. פיתוחים בתחום הניטור, הפחתת פליטות תעשייתיות, מערכות השקיה חכמות וניהול משאבי אנרגיה – כבר מיוצאים למדינות רבות.

גם מערכת החינוך החלה להפנים את חשיבות הנושא: נכתבו תוכניות לימודים חדשניות, נפתחו מגמות סביבתיות בתיכונים, ונרשמה עלייה בהשתתפות בני נוער בתנועות אקלים ובפעילויות שטח.

הצרכן הישראלי מתחיל אף הוא לשנות את דרכיו. חלה עלייה בקניית מוצרים ירוקים, שימוש חוזר, אימוץ תפריט מבוסס צומח, והתגברות העניין במותגים בעלי ערכים סביבתיים ברורים. מדובר עדיין בתופעה רחוקה ממסה קריטית, אך מגמת השינוי בהחלט קיימת.

סיכום: ישראל בצומת – הבחירה עוד בידיה

ישראל אינה עומדת כיום בקצב ההתקדמות שנדרש כדי לעמוד ביעדי האקלים ל־2030. רוב התחומים המרכזיים חורגים מלוחות הזמנים או פשוט מדשדשים. חקיקה תקועה, מערכת תחבורה מפגרת, מחזור חלקי, ופליטות שממשיכות לעלות – כל אלה מצביעים על חוסר מוכנות מערכתי.

עם זאת, זהו אינו גורל ידוע מראש. לישראל יש את הכלים, היכולות והכישרונות להתמודד. היא רק צריכה לבחור. הבחירה כרוכה בהחלטות קשות – אך גם באפשרויות רבות.

עתיד אקלימי אחראי דורש לא רק טכנולוגיה אלא מדיניות ברורה, חינוך עקבי, ומנהיגות שפועלת לטובת הדורות הבאים. כל עוד הדלת עדיין פתוחה, אסור לפספס את ההזדמנות.