כלכלה מעגלית בישראל – האם היא באמת עובדת?

התמריצים והחסמים

בשנים האחרונות ננקטו צעדים משמעותיים לקידום המיחזור בישראל. הרחבת חוק הפיקדון ב־2021, שכללה גם מכלים גדולים עד 5 ליטר, הביאה לעלייה בשיעורי ההחזרה. עם זאת, עדיין קיים פער ניכר בין ערים מבוססות לבין יישובי הפריפריה. בנוסף, חוק האריזות ואחריות יצרן מורחבת (EPR) מחייב יצרנים ויבואנים למחזר אחוז מסוים מהאריזות שלהם, ולעיתים אף לדווח על תכולת החומר הממוחזר במוצרים – מהלך שתרם לשיפור איכות זרמי המיחזור.

למרות ההתקדמות, נותרו פערים מהותיים. היטל ההטמנה אינו גבוה מספיק כדי ליצור תמריץ כלכלי ברור להעדיף מיחזור או השבה. השירות אינו אחיד – ישנן רשויות שבהן מערך האיסוף וההפרדה יעיל, ולעומת זאת רשויות אחרות אינן מספקות תשתית אמינה כלל. לצד זאת, היעדר הסברה וחינוך מוביל לכך שגם במקומות שבהם יש פחים ייעודיים, לא תמיד הציבור יודע להשתמש בהם נכון, מה שיוצר זרמים מזוהמים וחומרים שלא ניתן למחזר.

דוגמאות מקומיות שנותנות תקווה

בישראל כבר פועלים פרויקטים חדשניים שממחישים את הפוטנציאל. חברת UBQ Materials, למשל, מצליחה להפוך פסולת ביתית לתרכובת דמוית פלסטיק, המשמשת בתעשיות שונות – מרכב ועד ריהוט. בערים כמו יקנעם עילית מיישמים מודלים של הפרדה במקור, משלבים חינוך סביבתי ומחזקים את תשתיות המיחזור המקומיות. הרחבת חוק הפיקדון תרמה אף היא לצמצום הבקבוקים המזהמים שטחים ציבוריים ולשיפור ההחזרה.

האתגרים המרכזיים

לצד ההצלחות, האתגרים עדיין בולטים. פערי התשתית בין הרשויות מקשים על יצירת תרבות מיחזור אחידה. חוסר אמון מצד הציבור, הנובע מתחושה שכל הפסולת מתערבבת בסופו של דבר, פוגע בשיתוף הפעולה. בנוסף, תופעת הגרין־וושינג פוגעת באמינות – מותגים רבים מצהירים על מהלכים ירוקים בעיקר לצורכי תדמית, מבלי לבצע שינוי מהותי. גם חסמים כלכליים, במיוחד עבור עסקים קטנים ובינוניים, מגבילים את היכולת לעבור למודל מעגלי בשל עלויות ראשוניות גבוהות.

הערך הכלכלי שבמעגליות

המעבר לכלכלה מעגלית אינו רק עניין סביבתי – הוא מהווה גם הזדמנות כלכלית. חיסכון בעלויות טיפול בפסולת, מניעת הטמנה יקרה, יצירת מקומות עבודה חדשים וחיזוק עצמאות המשק מול תנודות מחירים בשוק חומרי הגלם – כל אלה הם תוצרים ישירים של מודל מעגלי.

לפי דו"ח ה־Circular Economy Global Market, שוק הכלכלה המעגלית צפוי לצמוח מ־463 מיליארד דולר ב־2024 ל־517 מיליארד ב־2025, בקצב שנתי של 11.8%. לישראל יש פוטנציאל להשתלב בצמיחה הזו, אם תאמץ אסטרטגיה אגרסיבית.

מה אפשר לעשות כבר עכשיו

קיימים זרמי פסולת מרכזיים שבהם ניתן להתמקד כדי להשיג שינוי מיידי:
בתחום האריזות – ניתן להגדיל את תדירות האיסוף, לפקח על איכות הזרם ולעודד עיצוב במבנה אחיד (Mono-Material).
בפסולת האורגנית – ההשקעה בקומפוסטינג אזורי ובמתקני עיכול אנאירובי יכולה להחזיר את התוצרים לחקלאות.
בתחום האלקטרוניקה – חקיקה שמחייבת זמינות חלפים, הארכת אחריות ותיעוד ניקוד "תיקוניות" תוכל להאריך את חיי המוצרים.
במכלי המשקה – ניתן להרחיב את נקודות ההחזרה ולשלב מכונות חכמות לניהול זרם יעיל.

ערים כמעבדת ניסוי

יישום שינוי רחב דורש תכנית פעולה מדויקת. בשלב ראשון, יש למפות את המצב הקיים ולזהות זרמים ובעיות בשטח. לאחר מכן, יש לשדרג את התשתיות באמצעות הצבת פחים ייעודיים בכל שכונה, לגבש חוזי שירות עם ספקים הכוללים הגדרת SLA ברור, ולצאת בקמפיין קהילתי ממוקד ופשוט להסברה.

פיילוט של הפרדה באורגני, בתוספת תמריצים לתושבים, יחד עם דשבורד שקוף להצגת נתוני האיסוף והמיחזור באתר העירייה – יוכלו לחזק את האמון הציבורי.

עסקים – איך מצטרפים למעגל

עבור המגזר העסקי, השינוי מתחיל כבר בשלב הפיתוח – בעיצוב מוצרים שקל למחזר ולתקן. שילוב חומרי גלם משניים, הקמת מערכות החזרה ואיסוף מוצרים בתום חייהם, ומדידה שקופה של אחוזי המיחזור והשימוש החוזר – כל אלה הם צעדים חיוניים.

בנוסף, רכש ירוק והעדפת ספקים עם מדדים סביבתיים גבוהים יכולים להאיץ את המעבר לכלכלה מעגלית.

סיכום: כלכלה מעגלית בישראל – פחות פחים מלאים, יותר ערך בכל גרם פסולת

התשובה היא חלקית. הכלכלה המעגלית בישראל נמצאת בתנועה – עם חוקים, יוזמות וחברות פורצות דרך – אך היא רחוקה מלהיות נורמה יומיומית. שיעורי המיחזור עדיין נמוכים, ההטמנה גבוהה, והמערכת מפוצלת בין רשויות וגופים שונים.
העתיד תלוי בשילוב של רגולציה מחייבת, תמריצים כלכליים, שירות ציבורי אמין וחינוך מתמשך. אם כל אלה יתחברו, נוכל לראות קפיצה משמעותית כבר בשנים הקרובות – לא רק באחוזי המיחזור, אלא גם בהבנה הציבורית שמה שאנחנו זורקים היום יכול להיות משאב של מחר.